כבר כמה ימים יונים חסרות יכולת תעופה מכסות קרקע. עיר שאנו חיים בה מרוצפת בהן לגמרי. מרוטות ושבורות, מדדות על קרקע ומצייצות חלושות. שקועות בתנועה איטית ומקוטעת במדרכות ובכבישים. מה שלא יהיה, דבר מסתורי, שגזל יכולת תעופתן וחייב אותן לאדמה, לא גזל את פרצופן שנשאר קבוע וחסר הבעה. כך, כבר מספר כלשהו של ימים, הייתי משער שאולי ארבעה או חמישה, בטוח לא יותר משבוע ובטוח לא פחות מיומיים, שעניין משונה זה מלווה את כל דרכי תושבי עיר שאנו חיים בה. מכל מקום לכל מקום, מכל בית לעבודה או לשיעור או סידורים וחזרה, הולכי רגל ונהגי רכבים, כולם מתמודדים עם יונים פצועות אלה. כך לפחות נדמה לי, אנחנו לא מדברים על זה כלל, ולכן אני לא יודע לומר בוודאות. כבר יצא לי כמעט להעלות נושא זה בפני מכרים, אך בכל פעם, מיד עם עליית נושא זה בראשי, מבוכה עצומה ממלאה את חזי עד שאיני יכול להוציא אפילו ציוץ, ונראה שככה זה גם אצל שאר תושבים, איזה מצב בלתי טבעי שברור שכולם חווים ואין אחד מדבר בו.
*
תחילה הולכי רגל היו מדלגים מעל גזולי שמיים אלה ומנסים לפלס דרכם מבלי לדרוך ולחוש פצפוץ עצמות עופות מתחת לרגלם. כך גם נהגי רכבים, נהגו בסללום על כבישינו, בלמו ודרכו בקיטועים מלאי חשש על דוושות גז רק כדי להימנע מדריסתן של יונים. אך לאט תשומת לב מיוחדת זו עברה מנפשנו ורגלינו כמו שוחררו מהתאמצות כבדה וחורגת שאינה מאפשרת מהלך חיים תקין. כמובן שעם שחרור מאמץ וחזרה לשגרת הליכה סדירה החלנו דורכים ודורסים ביונים מקרטעות אלה. ובין ים יוני קרקע החלו מופיעות גופותיהן של יונים פחותות מזל, שלא שפרה עליהן זריזות מנוסה מכפות וצמיגי תושבי עיר שאנו חיים בה. תחילה נמרחו גופותיהן בכבישים ומדרכות, ולאט לאט נערמו בצידי דרכים מבעיטות אקראיות של תושבים. אך נראה היה שאין מניין מתיהן גורע ממניין חייהן כלל וכלל, אדרבא, על כל יונה מתה נוספה יונה חיה. ועל כל יונה מתה נוספה עוצמת קול קרקוריהן, מעין ציף טורדני, אָבֵל וחסר אונים.
*
ככל שהלך מצב יוני קרקע והחמיר, תחושת מבוכה מנושא זה הלכה וגברה בלב. ריח גופות יונים כבר נהיה בלתי נסבל, ואנשים החלו נושמים מפיהם בלבד. כמו חומצה התפשטה שתיקת בושה בנפשנו וכלתה גם יכולות הבעה של חששות וחרדות, תקוות לסיום מצב ביניים זה שללא ספק טרד תושבי עיר שאנו חיים בה. מאחר ויכולות דיון בנושא נמוגו, חשנו אנוסים לדבר בעניינים אחרים כמו זמנים, בגדים, ובגידות פופולריות, וכשהחלו להצטבר חולים מזיהום גופות עופי קרקע, וגם מניין מתים החל נספר בלב תושבי עיר שאנו חיים בה, החלו אנשים לומר הספדים כלליים – חבל… היה צעיר… אהב לאכול במסעדות… וכדומה, אך לא ציינו סיבת מוות ברורה של יונים, והתייחסו למוות כטבעי. מוכנים היו לדבר בכל נושא מלבד לחוות מבוכה תוקפנית וחודרנית שהציפה חזות ואיימה להטביע את לב כל מי שניסה לדון ביונים.
*
מחר חבר שלי מארגן ערב שתייה לציון יום הולדתו על גג ביתו, הוא שלח לי הזמנה רשמית בהודעה, הוא חוגג ורוצה שיבואו אנשים שהוא מכיר. בהודעה צוין שתהיה מוזיקה שמחה וריקודים, אוכל שהוא מכין כבר מעכשיו ואלכוהול בשפע. אני אלך לשם מחר, ארקוד ואשתכר מאוד, וכנראה שיהיה גם רגע כזה מחר, שבו אהיה מספיק שמח ושיכור בין כל תושבי עיר שאנו חיים בה שחוגגים מחר לחבר שלי, שריכוז יברח לי, ובלי מחשבה בכלל אפלוט משהו בנושא יונים, משהו כמו – "היונים האלה! איזה אסון!". או אולי משהו כזה – "הריח שלהן פשוט בלתי נסבל!" או – "היונים האלה, שיבשו את כל החיים בעיר!" ואיך שמילים אלה יברחו לי יסתכלו בי כולם בתדהמה, ומרוב תדהמתם גם אני אדהם על שברח לי, ואתחיל לרחף. תחילה ארחף איזה סנטימטר מרצפת גג ביתו של חברי, מה שלבטח יגביר עוד יותר תדהמה, וגובה ריחופי יגדל בהתאם וגם תדהמה, עד שממש אעוף בשמיים. אני אהיה ראשון לעוף, וכנראה שזה יקרה מחר.
הערות